על תבונה ורגישות

.מהי רגישות? מהו ויסות חושי או תחושתי... הפרעת קשב. היפר או היפו... ולמה כל זה תחת המונח ליקוי. האם שונות היא משהו שבהכרח חובה להגדיר? כן, בעולם בו מדדים מדויקים ללמידה ונירמול מושג ההצלחה תחת קטגוריות ספציפיות. האם אפשר אחרת? האם אפשר לתת לאדם לפי דרכו. ולמצוא את הנכון לו שיכול להתאים גם סביבתית. אני תוהה לפעמים אם הרגישות היא לא חברתית. אם העומס החושי הוא בעצם עלינו כחברה, שמתקשה להכיל יציאה מגבולות וחוסר התאמה למסגרת שנקבעה מראש.

יש לי ילדים רגישים. מלאי אהבה וחמלה ורצון לעזור. מבחינים בכל קושי וצורך. הקטן, ילד רגיש במיוחד. רגיש לרעשים, לטון דיבור, לתחושות על הגוף. הגרב חייבת להיות מיושרת על הרגל, שלא יורגש התפר. אם נוגעים בו בידיים רטובות הוא מצטמרר וכשלובש חולצה, הצרחות יכולות לבלבל, אולי יש סיכה בבגד. אני כבר יודעת, זו התווית. אני כבר למדתי לגזור אותה מראש כי המגע שלה עושה לו הרגשה נוראית. כל נזיפה מעליבה, וצריכה תיקון מיידי. זה עוזר לי, האמת, לתקן את עצמי. למצוא דרכים יצירתיות יותר, תומכות יותר, שתכל`ס מועילות לכולנו. אנחנו למדנו ממנו להוריד הילוך. להבחין בזרם המים בכיור, באופן סידור הנעלים, בחשיבות האיך אומרים את מה שאומרים. עוצרים לנשום. עושים יוגה. משננים מנטרות- אני חזק אני גיבור… אני מצליח לגמרי בעצמי… כיף לי וטוב לי ונעים

למה זה ככה? אני רואה אותו, כילד קטן עם לב ענק שפשוט יוצא לו מהגוף. כל כך הרבה אהבה. המוח עובד מהר, הרגשות מציפים והדמיון אינסופי. יש בו דאגה אמיתית לבעלי החים. שאלות בנושאים קיומיים, על העולם והתרחשויות ויכולת מופלאה לעשות הקשרים לוגיים מצד אחד וכמו גם להמשיך את המציאות לתוך סיפור דמיוני. כמה קסם... החים מלאי הרפתקאות

שמתי לב שכשטוב לו ורגוע הרגישות פוחתת. כשמשתולל במשחק, הגרב יכולה להתעקם. כשנהנה לשחק בחול, אז יכול להיות גם בוץ ומים שנוגעים. ככל שאנחנו יותר מתרגלים העצמה, כך גם לומד להסביר את עצמו בצורה שקטה ויש פחות סערות. אמא, עכשיו אני צריך חיבוק אז איך מתרגלים העצמה? זה לעצמו דורש מאמר שלם ומדויק ואני בהחלט כותבת...

בקצרה, אני למדתי שהכי חשוב לשאול אותו שאלות, להבין ממנו מה הוא רוצה וצריך, ולשמוח מאוד ולחזק אותו על ההסבר הברור. כשעושה משהו חמור או מסוכן, אני לוקחת נשימה. הנה באים החוקים (ממני). תכף יגיע הכעס (ממנו). זה לא קל, אבל זה גם המקום לחזק את היכולת שלו לקבל חוקים, ואת המקום שלי לישם מסגרת משותפת ולא ליפול לתוך המקום המוחלט והדורשני.

יש חשיבות בלמידה איך לכעוס ואיך להרגע עצמאית. וחשוב שהילדים יבינו זאת מהחים עצמם. אני לומדת פשוט להיות שם. זה אכן קשה לא לקבל בדיוק את מה שרוצים וזה תפקידי כהורה לחפור פנימה ולהכיר בצורך הראשוני מעבר למה שרואים, יש משהו מתחת לזעם, לבכי ולתקיעות.

אני זוכרת כמה חשוב להכיל ולחזק דווקא ברגעי המשבר והכעס. כמה חשוב, לדבר בצורה חיובית ואני משננת לעצמי, כמו מנטרה, שהסמכות ההורית היא שלי, אך סמכות מרוויחים כשהילדים סומכים עלינו הכי קשה לי האשמה העצמית. אני מזכירה לעצמי יום יום, שזה בסדר שלפעמים גם אמאבא עייפים וגם לנו קושי. גם אנחנו ההורים, בני אדם. חשובה לי לקיחת האחריות שלי כהורה. יש לי פה תפקיד קריטי זה ברור, אך לילדים חשוב גם להכיר בהוריהם כבני אדם עם קשת של רגשות.

שוב לסדר את החפצים כי הוא לא יכול לעבור כאן ככה, שוב פעם לאט לאט לשטוף ידיים… אןף... אני רוצה כבר לצאת מהבית... ואז אני מסתכלת עליו, עושה איזה ניסוי, מנסה לבנות משהו או לפרק או לפתוח לבד את שקית העוגיות ואז לסדר אותן בשורה, כי יש לעוגיה הגדולה יומולדת... ואני מתמלאת אהבה

יש כל כך הרבה בילד אחד. והכל קסום לגמרי. חשוב לי לציין זאת ולהעביר הלאה, אין יותר או פחות בילדים. אין הבדלים כמותיים. אין לי אי אילו ציפיות מאף ילד שלי להשתנות, להיות `קל יותר`, `כמו כולם` . להפך! יש בכל ילד כל כך הרבה. הקושי הוא חלק ממה שמייחד אותנו. ואני למדה מילדי המון. בזכותם סדר העדיפויות שלנו ההורים, הוא מבפנים החוצה ופחות סדר עדיפויות שבנוי ממה צריך ומכל מיני חובות. אני פחות ממהרת ויותר עוצרת להריח את הפרחים. תכל'ס הרבה יותר חשוב, למצוא כרגע בית לחרק שמצאנו, ולשים אותו בעציץ בגינה מאשר למהר לאנשהו. ואם בכל זאת ממהרים? למדתי ליעל ולהתגמש ואני כל יום מוצאת דרכים יצירתיות להעביר את חוקי הבית באהבה ובכבוד ותוך התאמה לצורך הייחודי של כל ילד. לא פשוט לעמוד 7 וחצי דקות בדלת ושוב לסדר את התיק מחדש... ולפעמים אני מאבדת את זה לרגע... את הסבלנות... איפה היא?

;-) אז הומור זה חשוב. וגם לבקש סליחה. גם מזה אנחנו למדים כולנו

בסופו של יום, כל כך כיף לנו ביחד. כולנו כמשפחה. אנחנו מטיילים בטבע, משחקים במשחקי דמיון, מתרגלים יוגה, וממציאים תנוחות חדשות, ממציאים סיפורים ושרים שירים. אנחנו מבשלים יחד ושני הילדים שלי, יודעים בדיוק מה הטעם שלהם. הם אחים, שהם החברים הכי טובים בעולם. קוצ'י זוכר בגילו הצעיר, להאכיל את החיות ויכול לשבת דקות ארוכות ולדבר בקירקורים עם התרנגולות. פיץ שלי זוכר מה כל אחד אוהב ועושה רשימת קניות. מתי עשיתם אתם לאחרונה רשימה, של מה אתם אוהבים בילדים שלכם? שבו רגע. ותגידו להם בקול רם.

כי הכל עניין של איפה שמים את העיניים, בהתקף הזעם כי החלק בפאזל זז מהמקום, או ביכולת המופלאה שלו להרכיב פאזלים והחיבורים המבריקים שעושה בראש אנחנו חים בעולם הכל כך מהיר הזה. כל כך הרבה חייבים… מהר להספיק… שלא נאחר… לא להפריע לסביבה… לא להיות שונה… להסתדר עם מה שיש אבל אפשר לעצור. השינוי מתחיל בתפיסה. שלא חייבים להתאים את עצמינו בדיוק. לא לעשות השוואות. לא לפחד לעשות קצת רעש ופשוט לאהוב . ככה בדיוק. לא היתי משנה כלום.

(זה לא ילד שלי בתמונה... פשוט התחברתי לקיפוד :-) )