It Takes a Village/ בואי לשבט

מהו שבט? במילון שבט מוגדר כ על- משפחה.

כמו כוחות על, שזה תכל'ס מה ששבט נותן. כוחות על שאת מקבלת מאנרגייה של אהבה ותמיכה שמציפה אותך מכל הכיוונים.

למה זה מתחבר אלי? כי כאמא, פעמים רבות הרגשתי ממש לבד. ועוד לפני שהבנתי מה זה ביחד, הבנתי שאני זקוקה לזה. כמו רצון בזוגיות, רצון בילד. רציתי שבט. רציתי נשים אחיות בחיי.

הכרתי חברות נפלאות בהריון הראשון, שגרו רחוק מידי או שאחרי הלידה נסעו לשבועיים לאמא, והייתה להן רשת תמיכה מסודרת מראש. ולי לא. והקשר נחלש עד נותק. היו לי חברות רווקות, שלאט לאט אבדה השפה המשותפת ונשארה אהבה בלב ועדין... התרחקנו. יש לי אחות אחת נפלאה שנכון לאז עדין לא ילדה וגם היא גרה אי שם ומי אני שיפריע?

התנחמתי בתוך ערמת הספרים שהיו לי לקרוא, כי היתי סטודנטית לתואר ראשון בפסיכולוגיה. בלעתי כל מילה מספרי האנתרופולוגיה והפלגתי בדמיוני לאי שם באפריקה... ודמיינתי לי חיי פשטות וקהילה.

וכמובן... שלא ידעתי לבקש עזרה. כל מה שאני כותבת עכשיו. לא אמרתי. זקוקה לשבט? מה... זה אומר אולי שאני לא מסתדרת בעצמי? הרגשתי שאני חייבת לבד, מעין הוכחה לעצמי שאני מסוגלת.

בראיה לאחור, אי אפשר לשנות את הסביבה אבל אפשר לשנות את האופן בו אנחנו מגיבים או מתאימים את עצמינו.

יכולתי להקשיב לקול הפנימי. יכולתי לחפש את מה שליבי מדמיין ומשתוקק. יכולתי למצוא חברות חדשות (כמו הנפלאות שנמצאות לצידי היום) יכולתי לשתף יותר את חברותי הרווקות ולא להניח לנו להתרחק מכורח הנסיבות, יכולתי להעזר באחותי יותר מאשר ברגעי התמוטטות קריטיים ויכולתי להבין שזה בסדר. ילד לא מגדלים לבד. צריך כפר. צריך שבט. ואם אין שבט קיים, אז מייצרים אחד.

בזמנו, הגעתי בצעדים מהוססים למפגשי אמהות, מעגלים וחוגי התפתחות. התחברתי חלקית. הקשבתי, חלק הופנם שנים אחרי. מה שכן, זה חיזק אותי. היו שדיברו בקול דומה לקול הזה שלי, הפנימי. עד ללידה השניה כבר נפתחתי לקבלת עזרה, תרגלתי יוגה באופן קבוע ולקחתי עוד הרבה קורסים באנתרופולוגיה וגיליתי את הכוח של נשים יחד.

היום, אני במקום שאני רוצה לצעוק את הצורך ולהעביר את זה הלאה. אני לא רוצה שנשים ישבו בשני ספסלים בגינה הציבורית, לבד, מערסלות במנשא או מנענעות עגלה, למה שיהיו כל אחת בשלה, כשהן יכולות לשבת יחד? אני רוצה שנשים אחרי לידה, ידברו בקול רם על דכדוך אחרי לידה, על כעסים, על רגשות אשמה, על קושי להתחבר לתינוק, על קושי לקיים יחסים אינטימיים, על הבדידות ורגעי היאוש. ויחוו יחד גם את רגעי האושר, הצעדים הראשונים, המילה הראשונה והתרחבות הלב והמשפחה.

ומה הלאה? מה כשחופשת הלידה נגמרת. יש מי שממשיכות לגדל בבית ויש מי שחוזרות למעגל השיגרת- עבודה- גנים- חוגים... איפה ההמשכיות? החברים שצומחים יחד, מתוך שקט. מתוך מפגשים קבועים והכרות של משפחות, מתוך רגעי משחק ורגעי התבוננות. האם חברותא לאמהות מסתיימת גם היא בחופשת הלידה? מה לגבי התקשרויות ארוכות טווח, משפחות שגדלות ומגדלות יחד. לא כי הן בחוג יחד, באותו הגן, או כי במקרה גרות בשכנות. אלא כי הן מחוברות.

משהו לחשוב עליו... משהו לשאוף אליו...

אמהות. מה שאנחנו עושות כרגע, האמהות (וההורות ככלל), זו החוויה הכי מדהימה וגם המשמעותית ביותר בעולם... וכדי שהיא אכן תרגיש כזו, לגמרי, אנחנו חייבות להרגיש. באמת. ולהוציא את מה שיש. בכל גווני הרגש. לשחרר במקום בטוח. בלי שיפוט ובלי ניסיונות לתקן ולשפץ. בלי להיות בסדר- להחליף את 'לחזור לעצמי אחרי הלידה'... ב ' לחזור לעצמי. נקודה'

ובשביל להקשיב לקול של עצמינו, אנחנו זקוקות לקול מהדהד, כתף להשען עליה וידים לחיבוק.

מימי קדם נשים התכנסו, יצרו מעגלים, מעגלי שירה, מעגלי יצירה. הפעילו את שריר הלב, את האש ברחם ושחררו את הדמעות, יחד, וגם את הצחוק, והכעס, האהבות הגדולות ורגעי הקושי המשתק. הכל יחד.

אז עכשיו אני כאן. ואני כבר יכולה להרגיש את החיבוק. ואני לא מתביישת לבקש. בואו. ניצור לנו שבט.


פוסטים נבחרים