להתבונן במוח...מהלב
יצא לי היום לומר לחברה, כלאחר יד, שהמוח שלי לא עובד ליניארית.. בחצי הומור ופתאום נזרקתי שנים אחורה, לפגישה עם המורה בבית הספר, שהחליטה שאני 'הומאנית' ולא 'ראלית' 2 מושגים שאני ממש מקווה שחלפו מן העולם. איזו תפיסה חינוכית שגויה לחלק כך ילדים בגיל צעיר ואיזו הנחת יסוד שגויה, להניח שאנחנו משתמשים רק בחלק אחד מהמוח כחלק העיקרי וה 'שולט'.
כל עניין חציית קו האמצע שאנחנו מבססים לילדים כבר מינקות, מטרתו שנדע ללקט מהמוח ה 'נכון' לרגע מסוים. אז נכון שיש כביכול צד דומיננטי. יש 'ימניים' ו 'שמאליים'... זה רק אומר שיש לנו מעין צד שהוא כבסיס והשני הוא כמנוף. אפשר לכתוב ביד ימין הנשלטת ע'י המוח השמאלי ועדין להפעיל הרבה חשיבה יצירתית הקיימת במוח הימני. ויש גם יכולת שינוי ותמרון. האם כתיבה היא אכן הדבר המוכיח דומיננטיות? מה עם לזרוק כדור, לצחצח שיניים… יש רבים מאיתנו שלמגוון פעולות מרגישים נוח כל פעם, ביד אחרת.
אז במקרה שלי פשוט לא הגעתי לשיעורים והמורה שחטאה לצערי בדעה קדומה ניסתה ליפות את העובדה שהציונים שלי נמוכים בכינוי 'הומאנית'. הרבה אחרי, כשרציתי להתקבל לאוניברסיטה, עברתי מבדקים שהצביעו על הפרעת קשב וריכוז. והאם זו אבחנה מדויקת? או עוד תיוג להקל על השונות מהכלל...
מאז כבר למדתי תואר ראשון בפסיכולוגיה וקיבלתי 94 בקורס רגרסיה וניתוח שונויות, למדתי לאהוב סטטיסטיקה וכימיה ואפילו החשק לשלוח לאותה מורה את גליון הציונים שלי מהאוניברסיטה, עבר לי. אבל כן נשארה בי תובנה.
התובנה לראות את הילד במלואו. עם היכולת לאהוב מוסיקה וגם מחשבים. היכולת שהמוח יעבוד באופן לא ליניארי, בלי שנתייג זאת כליקוי. היכולת לקבל את השינויים האיכותניים בין ילד לילד בלי שיהיה אחד כמודל נורמאלי והשני כחריג.
אני לא אומרת שזה קל שהמוח מתפזר לכל הכיוונים. יש ימים שהרגישות שבי, היא כמו להלך בעור חשוף בלב מדבר לוהט. לא פשוט. ועדין, הקושי העיקרי בחיי היה המבטים המחריגים והאבחנות החדות.
איכשהו במקומות שהתקבלתי בדיוק כמו שאני, הצלחתי לעשות הרבה טוב… וגם להרגיש ממש טוב.
אני זוכרת זאת, כשאני רואה את ילדי מאבדים שליטה או כיוון כי הרעש בחוץ חזק מידי… או כי זה לא בדיוק… או כי הם רואים את הדברים אחרת לגמרי. אז אני נותנת להם להוביל ולא מתיימרת, אף לא לרגע אחד, להבין מה קורה במוח שהוא לא שלי…
ויותר מזאת, אני זוכרת שבנוסף למוח, יש לב, יש רגש, יש אדם. וחשוב ביותר להתבונן בילדים שמולנו דרך הלב ולא רק דרך העיניים. ולהקשיב לפעימות הלב הפועם מולנו ולא רק למילים.
כי צרכי הלב של הילד, חשובים בעיני הרבה יותר, מתפקודי המוח וכל החים לפנינו להכיר, ללמוד ולדעת ויש לילד הרבה זמן לתהות ולטעות ולבחור בעצמו את הדרך שמתאימה לו.
וכל פעם שעולה בראש מילה כמו הוא 'ילד בעייתי'... 'לא נוח'... 'יש לו עניין עם ויסות'... לעצור. להתבונן ולהקשיב עם הלב.
