מה אם אני אפול?

OH, but my darling... what if you fly?

אני בגינת השעשועים ואני שומעת אמא מרימה את קולה- ' זהירות אתה תיפול! ואני תוהה לעצמי, מהן האפשרויות העומדות כרגע מול הפעוט?

הוא יכול להגיע לסולם המגלשה ולוותר. זה גבוה, זה נראה קשה. אני אלך למתקן אחר.

הפעוט יכול גם לנסות ולהצליח. צעד קטן ועוד צעד קטן. ידים אוחזות חזק. וואו... טיפסתי על סולם. והוא יכול גם ליפול. ומה אז?

האם בחנו לעומק כמה זה מסוכן? הצעקה באה לעיתים הרבה קודם, לפני שבררנו עם עצמינו ומול ה ' סכנה' כמה זה אכן מסוכן

ולפני שהפעוט שלנו הספיק לבחון את שלל האפשרויות כבר חסמנו אותן בפניו- אתה תיפול. באמת?

ומה בפעם הבאה, כשירצה לחקור, להתנסות, לחוות והצעקה תבוא מתוכו... אני אפול, אני לא יכול, אני לא אנסה, אני אשאר כאן איפה שבטוח. הו לא, ילד שלי, אני רוצה שתחווה ותתנסה, תתהה,תתעה ותטעה ותלמד על עצמך בעצמך. תכיר את גופך והיה קשוב לליבך. מה אם אפול, אמא? אני פה להיות לך משענת ילד. ומה אם תעוף, ילד? מה אם ההתנסות הזו היא שתפתח לך את הלב לצמיחה...

לפני הצעקה, בואו ננסה נשימה. מבט.

ואז בקול רגוע להציע עזרה, במידה והסכנה אכן גדולה והסיכון גבוה.

'אני אתן לך יד? זה מאוד גבוה. אתה רוצה לרדת במדרגות? איזה יופי',

ואפילו בלי לומר כלום, פשוט להיות שם לצידו.

ולפעמים אפשר לנשוך את השפתיים, לבלוע רוק ולהביט בנפילה המתקרבת.

אם הסיכון לא משמעותי, גם נפילות עצמאיות הן חלק מהחים וחלק מחקירת הסביבה.

ומה אם הילד מכריז שהוא פוחד?

כמה מאיתנו מזנקות אל מול מבט מבוהל ורצות לחלץ את הפעוט...

חלקינו בהומור (הנה מכונית החילוץ באהההה) וחלקינו בפאניקה מוחלטת (אל תזוז אני באה).

גם שם אפשר לעצור- 'אתה פוחד? וואו אתה ממש גבוה. מה אתה רוצה לעשות?

אתה רוצה לפחד ולהמשיך או לפחד ולרדת?'

שימו לב, הכרזה על פחד אינה בהכרח בקשת עזרה. זו הבעה רגשית נטו.

אני נזכרת בקטע משעשע בסרט ישן שראיתי ובו האשה נוזפת בבנזוגה שכל פעם שהיא אומרת שהיא צמאה הוא קם ומביא לה כוס מים. תבין, היא מסבירה לו, אשה לא תמיד צריכה שתביא לה כוס מים. לעיתים אני רוצה, שפשוט תהיה לצידי ותזדהה עם תחושת היובש בפה...

פשוט? או מסובך?