כולנו זקוקים לקשר

היה היה אוגר קטן שחי בג'ונגל גדול עם שפע עצים, שיחים ועשבים למאכל.

חורף אחד באו גשמים רבים ששטפו את הג`ונגל. השיחים נרקבו, העשבים נעלמו כלא היו ונותרו העצים הגבוהים, היו שופעים פירות למאכל

אך האוגר היה קטן מידי מכדי להגיע לצמרות העצים ולא ידע לטפס. איך ישרוד? איך לא ישאר רעב?

חשב האוגר והלך אל הדב וביקש ממנו לטפס לו על הגב.

הדב מיד שלף את כפו, הרים את האוגר והניף אותו באוויר במיומנות כך שנחת על גבו,

ומאז ועד היום נהנה האוגר מפירות טעימים.

האוגר קוטף בקלות, כשהוא על גבו של הדב.

והוא אוגר שמח, שר לעצמו ועם הדב שירי דרך, רוקד על גבו של הדב וגם משקיף על הדרך

ומידי פעם, האוגר קוטף פירות וקולע לתוך פיו של הדב המרוצה.

אז מה דעתכם על סוף הסיפור?

כשאני מספרת את הסיפור, לפעמים עולה השאלה, למה הדב הסכים, מה הדב מרוויח מזה?

התשובה פשוטה. הדב רצה חבר.

מה זה חבר? זרקו את המילים הראשונות שעולות לכן בראש- מישהו לשתף, לחלוק סוד, מישהו לשחק איתו, הוא נתן לי לרכב על האופנים שלו, מישהי שמצחיקה אותי כשעצוב, שנותן ביקורת כשצריך, היא תמיד תהיה לצידי, יש לנו ערכים משותפים…

חבר הוא צורך ראשוני. אנחנו נולדים ומיד מחפשים להקשר, להיות חלק, להרגיש שייכים.

ההקשרות הראשונית היא אמאבא, אח/אחות ובני משפחה נוספים. בהמשך, כבר בגיל הרך, מתפתחות באופן טבעי חברויות.

חברים נכנסים לרשימת ה ׳חייב׳ אצל ההורים. יש הבדלים קלים בין ה'רשימות' של ההורים, אם חייב ללמוד או איך ללמוד, האם חייב להתרחץ כל יום ויש שהם כמעט קונצנזוס- חייב לישון, חייב לאכול, חייב לא לפגוע באחר, חייב שיהיו לו חברים (לפחות חבר אחד).

כי רכישת חברים, זה חלק מהתפתחות תקינה.

חברים בהתפתחות הילד נכנסים תחת מטריית התקשורת. האם התינוק, מביע עניין בסביבה. האם מחייך כשמחייכים אליו, אם קשוב לרעשי רקע ומגיב בהתאמה. ובהמשך, האם משחק לצד תינוק אחר ומבחין בקיומו, האם חולק במשחקים עם עוד חבר, האם מתקשר עם פעוט אחר בצורה מילולית או התנהגותית, האם זוחל או הולך אחרי פעוט אחר לאותו כיוון. האם מחפש את החבר שלו כשהוא נכנס למפגש חברתי, או לגן. האם קורא לו בשם ומדבר עליו גם בבית.

חבר, אם כן זה קודם כל לשים לב, שאנחנו לא לבד.

קיומו של האחר, דורש מאיתנו התחשבות בצרכים של מישהו אחר מלבדינו והסתגלות לסיטואציה בה אנו נדרשים להתאפק, להתפשר, לחלוק ולעיתים לוותר.

ומה אנחנו מרוויחים מזה?

יחד עם תחושת השייכות, גם הצורך בקבלה והערכה חברתית, הוא צורך מולד. אנחנו מעריכים את עצמינו בהתאם למראה החברתית ומכאן ההבדל העצום בין חבר אחד לאף אחד.

חבר אחד שמדבר באנחנו מולם, זו כבר קבוצה עם ערך ומשמעות. וכולנו, רוצים להשתייך.

כששני הילדים הקטנים שלי רבים, קורה רבות, שאחד מהם מגיע לתסכול מחוסר ההסכמה.

בעיקר ילדים בגיל הרך, מתקשים עדין בפתרון בעיות ובויסות רגשי (איפוק, הרגעה עצמית).

ובמצב תסכול שכזה, מגיע רגע שאחד מהם אומר לשני ׳אתה לא חבר׳. זהו רגע השבר.

משם מתחיל בכי וצעקות ׳אני כן חבר׳ מצד האח הפגוע. נושא המריבה נשכח ונותר רק העלבון.

כי הכי חשוב זה להיות חבר.

המשמעות בלהיות חבר היא להיות ראוי, מוערך. ילד עם חברים, הוא חבר טוב יותר של עצמו. ילד שאין לו אף לא חבר אחד, מרגיש לא אהוב, מרגיש דחוי, והדבר משפיע גם על האופן בו הוא תופש את עצמו ואת יכולתו וגם על הישגים עתידיים שלו כמבוגר.

אז מה, אתם כהורים, יכולים לעשות?

ראשית, לא לדאוג. להתבונן מהצד ולצפות ולהכיר מיהו הילד, מיהי הילדה שלכם.

האם את הכישורים החברתיים, הילדים רוכשים בגן הילדים? לא בהכרח.

אם ההחלטה האם לשלוח ילד לגן תלויה אך ורק ברכישת כישורים חברתיים ותקשורת, עצתי תהיה שניתן בהחלט לרכוש חברים ולהעביר ערכים חברתיים בצורה מיטבית ומוצלחת במסגרת של חינוך ביתי. פשוט עשו חינוך שבטי. מצאו לכם קהילה.

לגבי הגיל בו מתפתח צורך חברתי, זה תלוי ילד.

אני מאמינה שתקשורת באה בד בבד עם ההתפתחות הרגשית שלנו, וזו מתחילה כבר ברחם.

ילדים אהובים, בטוחים בעצמו ובסביבתם, ירגישו בנוח לפנות החוצה, בניסוי ותעיה, יתקשרו ויתחברו. וזה יקרה באופן טבעי.

כפי שכבר ציינתי, זה שלבים בהתפתחות.

אתם תראו את הילד או הילדה שלכם, מביטים לעבר ילד אחר שחולף מולכם במנשא או בעגלה, יזחלו לכיוון פעוט או פעוטה אחרים בגינת השעשועים וכפעוטות, יפנו לשיח עם ילדים אחרים בפגישות חברתיות.

האם מספיק שהילד או הילדה ידעו שבבית הם מקובלים ואהובים? אפשר לומר שזה הבסיס.

הביטחון מתחיל בלחזק את הילדים ואת כישוריהם (חיזוק פנימי), לתת מחמאות ממוקדות, פחות ׳כל הכבוד׳ ו ׳זה נפלא׳ ויותר- ׳אילו ידיים חזקות יש לך, את-ה הצלחת לזרוק את הכדור ממש גבוה׳.

חשוב מאוד בעיני, על מנת לתת לילדים בסיס בטוח, להוביל אותם באמצעות חיקוי של ההתנהגויות שלכם. השיח שלכם עם חברים, חיבוק לגננת ותקשורת פתוחה וכנה בין בני הבית.

בנוסף, אתם יכולים בעדינות לכוון אותם למרחב בו ירגישו בטוחים (רק המנעו מתיוג התכונות של הילד או הילדה. כי הכל יכול ועשוי להשתנות)

צרו מפגשים עם משפחות רב גילאיות וחפשו את מקור המשיכה החברתית של הילד או הילדה שלכם.

הפעוט שלכם ביישן? מוותר בקלות כשלוקחים לו? ניתן לכוון אותו לילדים עם מזג עדין, דומה לשלו. וניתן לייצר מפגשי משפחות בעלת אופי דומה. שוב, קחו בחשבון, שהכל פתוח וניתן לשינוי

ושימו לב, לעיתים ההתערבות שלנו באה ממקום אישי, ולעיתים כואב, בחוויה שלנו כילדים, ולא קשורה לחוויה של הילד שלנו.

יש ילדים שלוקח זמן להפתח וזה לגמרי בסדר. וגם חבר אחד זה מספיק.

האחריות שלנו ההורים, היא לכוון את הילד החוצה אל קבוצת ילדים שיבחר בעצמו, ואל האתגרים וגם התסכולים שקבוצה זו מספקת.

חשוב בעיני, להסביר לילדים, שלא כולם יהיו חברים שלהם, ואין זה מעיד על עצמם, אלא על הבדלים אובייקטיביים,

וללמד אותם, כבר מהגיל הרך, לעמוד על עקרונות מבית ודרך כך, לעזור להם לבחור חברי אמת, שיתמכו בהם ויספקו את הצורך בלהיות חלק מקבוצה.

הצורך הוא טבעי וראשוני, אז תנו לטבע לעשות את שלו. מגיע שלב שבו צריך לקחת צעד אחורה ולתת לילדים לחוות לבד, להצליח וגם להיפגע, כי גם זו למידה.

ותזכרו שקבוצה מתחילה בשני אנשים.

כל מה שאנחנו צריכים זה דב אחד לטפס לו על הגב

ובהמשך... נלמד לשיר יחד, נשחק בלקלוע לו פירות לתוך הפה ואולי פשוט נהיה שם וזה לגמרי מספיק.

ועוד משהו לחשוב עליו... מתי אנחנו הדב בסיפור ומתי אנחנו האוגר?


פוסטים נבחרים